יום חמישי, 30 במרץ 2017

לינקדאין - למי שייך הכרטיס?

לינקדאין.... רשת חברתית באוריינטציה מקצועית שהוקדמה ב2002 (עוד לפני פייסבוק) אך נכנסה חזק לתודעה בשנים האחרונות בתור רשת חברתית מקצועית ורצינית אשר המאפשרת לעשות מינגליניג ונטוורקינג ללא צורך ביציאה מהבית. 

רוב האנשים משתמשים בה בעיקר ליזמות (בתור יוזמים או משקיעים) או למציאת עבודה חדשה (בתור מגייסים או בתור עובדים) וככזו יש לה מס' יתרונות וחסרונות ואמנה את שתי הנקודות העיקריות מבחינתי: 

1. אם אתה שם יש לך מה לחפש שם.
פעם מישהו הסביר לי את הרעיון של אתרי הכרויות כך: זאת רשת חברתית עם אנשים שמחפשים זוגיות בלי שטויות ובלי משחקים. כלומר, כל בחורה שאי פעם תיזום איתה קשר שם מחפשת (ברמה כזו או אחרת) זוגיות. וזאת בניגוד לפאב או כל צורה אחרת של ייזום קשר זוגי בעולם האמיתי.
אם נקביל את זה ללינקדין, כל אדם שנמצא שם או מחפש עבודה או מחפש עובדים (ברמה כזו או אחרת). מאגר האנשים שם מוכוון ליצירת קשרי עבודה יותר מאשר כל מיני מפגשי נטוורקינג אחרים. מה גם שבעזרת כלי החיפוש שם ניתן בקלות לסנן מקצועות, תחומי ידע וכו' ולקבל בלחיצת כפתור ממש מרחב מדגם של אנשים שצפויים לדבר בשפה משותפת לך. 
מצד שני, אם אני רואה כרטיס של עובד מהחברה שלי (בהנחה שהוא לא מגייס) אני מניח אוטומטית שהוא מחפש עבודה חדשה או מנסה ליזום משהו שבעתיד, במידה ויצליח, יגרום לו לעזוב את החברה. לא בטוח שהדבר הזה יועיל לעובד בטווח הקצר או בטווח הארוך בחברה הנוכחית.

2. המידע אינטימי ואמיתי.
בעידן של פייסבוק וטויטר, אנחנו כבר רגילים לשתף מידע אישי ברשת. כשאנחנו פותחים כרטיס בלינקדאין אנחנו רוצים שהמידע שאנחנו מפרסמים יהיה נכון כדי שיוכלו למצוא אותנו במידה ויהיה משהו מעניין.
מצד שני, המידע שאנחנו משתפים הוא מידע אישי מאוד. כלומר, אנחנו מפרסמים פרט לשם ותמונה גם חברה נוכחית, תפקיד (ומעמד) ובמידה מסויימת גם את רמת השכר שלנו (גם אם לא באופן ישיר אלא כנגזרת של שאר הנתונים). המידע הזה הוא מידע אישי ולא כל כך קל לשיתוף. ושוב, אם נכתוב את המידע האמיתי, מנהלי החברה שלנו ידעו שאנחנו שם ולא בטוח שזה משהו שאנחנו רוצים שיוודע להם.

בקורס קיבלנו סיטואציה מעניינת מאת יעקב רוזן שמעלה כמה תהיות לגבי שייכות הפרופיל שלנו בלינקדאין. 

הסיטואציה היא כזו:
סיגל שעבדה במשך כשנתיים בחברת השמה בתחום ההיי-טק התקבלה לעבודה באחת מחברות הטכנולוגיה המובילות בישראל כמגייסת בכירה. סיגל, שנחשבה לאלופת הגיוסים ברשתות החברתיות שמחה על המעבר המתקרב וקיוותה שהוא יתקבל בהבנה גם על ידי המנהלת שלה בחברת ההשמה. המנהלת, שכמובן לא שמחה לעזיבת אחת המגייסות המוכשרות שלה, דרשה מסיגל שתשאיר את שם המשתמש והסיסמה של כרטיס הלינקדאין שלה, שכלל מאות אנשי קשר, בידי מגייסת אחרת בחברת ההשמה. סיגל, שהופתעה מהבקשה, סירבה בתוקף לוותר על כרטיס הלינקדאין האישי שלה, מה שהביא לעזיבה צורמת את החברה.

הטיעונים שהועלו משני הצדדים הם אלו:
מצד המעסיק:
מדובר בגניבה - היות ואנשי הקשר של העובדת הם לקוחות של החברה (ולכן מוגדרים כנכס על פי הפוסטים הקודמים) איש גיוס שעובר לחברה אחרת עלול לקחת איתו לקוחות.
הקשרים בוצעו על חשבון שעות העבודה - היא קיימה את הקשרים ובנתה אותם בזמן העבודה.
הארגון שילם על העשרת הלינקדאין של סיגל- בצורת קורסים ורענונים שבוצעו על חשבון החברה ועל חשבון שעות העבודה של העובדת.
אנשי הקשר חברו אל סיגל מלכתחילה בגלל שהיא הייתה נציגה של החברה- ולא בטוח כלל שהם היו חוברים אליה בקלות אם היא הייתה עצמאית או מחברה אחרת.

מצד שני, העובדת טענה:
האנשים התחברו אליי באופן אישי - משום שהחשבון מייצג איש ספציפי ולא חברה הקשרים חוברו אל סיגל עצמה ולא אל החברה.
בעידן הרשתות החברתיות הכל אישי ולא ניתן להחליף לכרטיס את שם או גרוע מכך, לתפעל את הכרטיס תחת השם של סיגל ע"י מישהו אחר- הדבר עלול להתפס כרמיה מצד הלקוחות.
חלק מהחיבורים נעשו בשעות הפרטיות של סיגל- ולא ניתן לכמת כמה שעות הושקעו מעבר לשעות העבודה על חשבון סיגל עצמה.
יש ערבוב בין חברים אישיים ובין מועמדים - חלק מהקשרים הם ממש אישיים ולא קשורים כלל לחברה אלא לסיגל עצמה ולא ניתן להפריד בין שתי הרשימות.

האמת, יעקב רוזן מעלה פה סיטואציה לא פשוטה. הרי בסופו של דבר מהו הלינקדאין? האם הוא כלי עבודה פרופר כמו אופיס, מה שברור ששיך לחברה, או האם הוא כמו חשבון פייסבוק, שברור שהוא של העובד. 
לפי דעתי אפשר להקביל את הסיטואציה לכל מגייס (או איש שיווק לצורך העניין) אחר שלא עובד דרך לינקאין.
ברגע שאיש מכירות עוזב חברה הוא מנתק את כל הקשרים שיש לו בשם החברה. הוא אמנם יכול בקלות לחברם מחדש בחברה החדשה על סמך הקשרים החצי אישיים שנרקמו אך הוא צריך לעשות זאת מחדש. במקרים רבים החברה החדשה היא חברה מתחרה של החברה הקודמת והדבר אכן יוצר בעייה. 
בתי המשפט מלאים בפסקי דין אשר עוסקים בנושא גניבת לקוחות (קליינטאז' בסלנג) וברוב המקרים קשה למעסיק הקודם להוכיח שהתבצעה גניבה של ממש אך הדבר מוכר וידוע.

במקרה זה שתואר לפנינו אני מסכים שיש בעייתיות גדולה בניתוק "סיגל" העובדת לבין "סיגל" האישיות אך כמו במקרים דומים של החזרת מס' טלפון לחברה, כתובת מייל וכו' אני דווקא הולך עם החברה במקרה זה ואסביר למה:
לגבי כך שהקשרים של הלקוחות הם לסיגל ולא לחברה הדבר נכון, אך הוא נכון לכל איש מכירות או מגייס שהרי מהיא חברה אם לא האנשים שעובדים בה. בכל המקרים האחרים שאני מכיר, המגייס נאלץ לעזוב את הלקוחות לטובת החברה שהרי הם לא חיפשו מלכתחילה את השיחות עם סיגל אלא את המוצרים של החברה.
לגבי זה שהקשרים נעשו על חשבון זמן החברה אני שוב נאלץ לפסוק לטובת החברה. עסקים תמיד נעשים על חשבון זמן החברה ואם סיגל בחרה לעסוק בגיוס גם על הזמן הפרטי שלה זה חלק מאופי העיסוק שלה ומהאופי שלה. היא מראש בחרה להמשיך לעבוד בבית בכדי להציג תוצאות מרשימות ולהיות מוערכת והדבר היה נתון לבחירתה בלבד. 
לגבי הערבוב בין האנשים הפרטיים לעבודה. סליחה, אבל זאת כבר ממש בעיה שלה. החשבון היה לצורכי עבודה ולא לצורכי משלוח הודעות פרטיות. מעבר לכך, בתור מעסיק הייתי כועס שהיא השתמשה בזמן החברה וברכוש החברה (המחשבים והחיבור לרשת) לצורך קיום קשרים פרטיים. 

בשורה התחתונה, לדעתי הלינקדאין במקרה זה שייך באופן כמעט מלא לחברה אך משום שלא באמת ניתן להמשיכו תחת אותו חשבון (משום שהוא פתוח על שמה של סיגל) הייתי פוסק על סגירת החשבון והעברת כל חשבונות הלקוחות (מסוננים מהחברים של סיגל) אל החברה כך שהיא תוכל לחברם עם המגייסים האחרים שיש בחברה. 

ובכלל דעתי על לינקדאין היא שהוא כלי לחיפוש עבודה וליזמות. לשכירים שלא מחפשים עבודה אין מה לחפש שם היות והם משלים את המגייסים שהם בחיפוש והאמת, הם גם מסתכנים בשאלות מיותרות מטעם המעסיקים שלהם. זה בדיוק כמו שמישהו ירשם לאתרי הכרויות כשהוא לא מחפש קשר. למה לו לעשות את זה?

לי אין חשבון לינקדאין ומשום שאני מאוד מרוצה מהעבודה שלי, לא הייתי מסכן אותה בפתיחת חשבון שכזה. (ואם אחד המנהלים שלי במקרה קורא את זה אז שתדע שאני אוהב אותך :-*).

לגבי סעיף נוסף בפוסט זה, נשאלנו האם היינו מאמצים אחד מהפתרונות להפצת ושמירת מידע. 
האפליקציות המדוברות הן Evernote, Mendeley, OneNote,Twitter, Rss וגוגל על כל האפשרויות שלו. 
האמת שכרגע אני משתמש בגוגל דרייב וגוגל תמונות בצורה נרחבת. לגבי תוכנות לשמירת רשומות אני פחות מתחבר גם בחיים הפרטיים וגם בעיסוק המקצועי שלי. רוב הארכיון שלי מבוסס על האוטלוק (שם יש לנו גם מערכת "כספת" שמכווצת מיילים ישנים) וכל נסיון עבר שהיה לי לגבי רישום פתקים לא צלח את מבחן המציאות. 
הפתקים הכי רציניים שיש לי כיום הם הפתקים באייפון וגם זה רק כדי לשמור סיסמאות לחשבונות השונים שלי ברחבי הרשת...

יום חמישי, 23 במרץ 2017

10 העקרונות של תומס סטיוארט לניהול הון אינטלקטואלי - איך זה רלוונטי אלינו?

כשחיפשתי על תומס סטיוארט גיליתי שיש הרבה מאוד כאלה בעולם ואף אחד מהם הוא לא התומס סטיוארט הרלוונטי לעניינו. 
יש כדורגלן מצפון אירלנד מספיק מפורסם כדי שיהיה עליו ערך בויקיפדיה (ויופיע ראשון בגוגל). 
יש מתכנן חתונות אוסטרלי שתופס את המקום השני, יש זמר אמריקאי וצלם ופרופסור לרפואה משפטית ועוד ועוד... 

רק לאחר חיפוש מעמיק קצת יותר מצאתי את אשר חיפשתי.

תומס א. סטיוארט (נולד ב1948) הוא, בין היתר, המנהל של המרכז הלאומי לשוק בינוני באוניברסיטת אוהיו, ארה"ב. המרכז הוא מכון מחקרי העוסק באופן ייחודי בשוק "בינוני" (מבחינת היקף כספי ביחס לאמריקה). סטיוארט כתב שני ספרים במהלך חייו העוסקים בנושא ניהול ידע. הראשון, הון אינטלקטואלי: העושר החדש של הארגונים (Intellectual Capital: The New Wealth of Organizations),  ראה אור ב1997  וספרו השני, עושר המידע: הון אינטלקטואלי וארגוני המאה ה21 (Wealth of Knowledge: Intellectual Capital and the Twenty-first Century Organization), יצא ב2001. באופן דיי ברור משמות הספרים, סטיוארט הוא חסיד של ניהול ידע (בהגדרתו הרחבה ביותר) ומאמין שע"י ניהול נכון של ידע, ניתן להגיע להישגים משמעותיים. סטיוארט מאמין כי העושר של המאה ה21 הוא לא עושר פיזי או פיננסי אלא עושר של מידע וכי ארגונים צריכים לעשות מעבר מניהול נכסים "ישן" להגדרתו לניהול ידע.
בספרו השני, תומס מגדיר עשרה עקרונות לניהול הון אינטלקטואלי והם מובאים כאן בתרגום חופשי שלי:

1. עובדים ולקוחות לא נמצאים בבעלות חברות. רק על ידי הכרה בטבע המשותף בין שני נכסים אלה ניתן להפיק מהם רוח.
2. על מנת להחזיק הון אנושי שמיש, חברה צריכה לרתום עבודת צוות, קהילתיות מקצועית ועוד אמצעים ללמידה בחוכמת המונים.
3. העושר בארגון נוצר בסביבת כישורים וכשרונות אשר נמצאים במשורה ובאופן מפוזר. חברות צריכות לזהות את הנכסים האנושיים הללו ולהשקיע בהם.
4. נכסים מבנים הם הנכסים הקלים ביותר לניהול אך הם גם הנכסים שהכי פחות מעניינים לקוחות.
5. יש לעבור מצבירת ידע בערימה "על כל מקרה" להחזקה ואחזקה של ידע שמיש ונגיש.
6. ידע ומידע יכולים וצריכים להחליף את הנכסים הפיזים והכספיים.
7. עבודת מידע היא עבודה תפורה במדויק.
8. כל חברה מוכרחה לבחון מחדש את השוק שלה על מנת למצוא מה המידע הקריטי ביותר עבודה.
9. התמקד בזרימת המידע ולא בזרימת החומר.
10. הון אנושי, הון מבני והון לקוחות קשורים זה בזה. לא מספיק להשקיע בכל אחד בנפרד.

התלבטתי האם לפרט על כל אחד בנפרד אך לאחר שהעתקתי אותם שוב בעת התרגום אני מבין ש"עשרת הדיברות" של סטיוראט הם דיי ברורים להבנה ולחיבור לנושא ניהול הידע. סטיוארט אמנם עוסק בדיברות אלו בתחום רחב מאוד של "מידע" החל מנתונים (לקוחות, עובדים...) ועד למסמכים של ממש (ניתוח שווקים). אך הרעיון שלו ברור. 
ברגע שחברות יבינו שהנכס העיקרי שלהן הוא מידע ואנשים ולא מפעלים או ציוד ואפילו לא תוצרת הן יוכלו להפיק את המירב ממה שכבר יש להן בצורה טובה יותר מאשר כל שיטת ניהול שתתעלם מעובדה זו.

פרנסיס בייקון (איש אשכולות אנגלי 1561-1626) כבר כתב ב1597 בספרו Meditationes Sacrae כי ידע הוא כח (Scientia potentia est) והתכוון בדיוק למה שתומס סטיוארט מתכוון אליו כיום. ידע רלוונטי ובזמן הנכון יכול להיות משמעותי הרבה יותר מאשר עוד מפעל, עוד מכולה של ציוד או אפילו עוד כסף ממשי ביד. השיפור של סטיוארט לאמרה הוא שהידע כבר נמצא בארגונים. אמנם באופן מפוזר ונדיר אך הוא קיים ובחוכמה יעשה כל מנהל שידע למצוא את אנשי המתפח הללו ולהשקיע בהם על מנת שיוכלו להשתמש בידע הזה בזמן הנכון ובמקום הנכון.

שאלה נוספת שנשאלנו היא מי שהיא הנכון להיות מנהל הידע בארגון העוסק הייצור מכונות מתוחכמות. התשובה המתבקשת לאחר הפוסט של השבוע שעבר (https://rafishot.blogspot.co.il/2017/03/iso.html) היא שמנהל הידע בארגון חייב להיות אדם מוכשר מליבת העיסוק של הארגון ולא אדם צדדי אשר רק "מבין במחשבים". בדוגמה זו ניתן לבחור במהנדס טוב או אף במנהל כלשהו (כתלות בגודל הפרוייקט).

יום שבת, 18 במרץ 2017

תקן ISO לניהול ידע - מהלך חיובי או עוד 'תקן למדף' שיהיה?

על פי מאמר של ניק מילטון (Nick Milton) מחברת Knoco (קישור לכתבה ניתן למצוא בסוף הפוסט) בימים אלה (נכון ל18.11.2016) מתגבש תקן ISO לניהול הידע בארגונים. תקן זה יצטרף, במידה ויפורסם, לכל שאר התקנים הקשורים אשר פורסמו בעבר ע"י הגוף המוכר והרציני אשר רק שמו מהוה תו תקן לאיכות ורצינות. 

על פי דבריו של מילטון, התקן סיים את שלב הוועדות ולאחריו הוא צפוי להתפרסם כטיוטא סופית בדרך להיות תקן בילאומי אשר יחייב כל ארגון שעובד על פי ISO ליישם. 

תקן זה, בניגוד לשאר התקנים בתחום, מעורר מחלוקות. מצד אחד יש הטוענים שניהול ידע הוא יותר "פילוסופיה" מאשר תחום מוגדר בו לא ניתן לקבוע תקינה. מצד שני אין ספק כי נושא ניהול הידע בארגונים לוקה בחסר דווקא בגלל חוסר האחידות בהבנה של מהו "ניהול ידע" והרי לא לשם כך קמו ארגוני תקנים מלכתחילה?

מילטון טוען כי למרות שאכן נושא "ניהול הידע" הוא רחב והמשמעות שלנו משתנה מארגון לארגון, תקינה בנושא תעזור להמנע מכמה טעויות אשר נוטות לחזור על עצמן כאשר ארגון מנסה לבנות "ניהול ידע". הוא מעלה שלוש נקודות עיקריות אשר הוא מזהה ככשלים מובנים בפרוייקט ניהול ידע ולדעתו תקן בנושא ייסע להמנע מהן:

1. נושא ניהול הידע הינו תחום אשר קשה להגדירו ותקן יסיע בכך

כפי שכבר נכתב, הרבה ארגונים והרבה אנשים רואים את נושא ניהול הידע אחרת ולפי דעת מילטון יש אותה כמות הגדרות לנושא ככמות הארגונים אשר מיישמים ניהול ידע.
בד"כ כאשר לקוח חדש מגיע לKnoco ומבקש סיוע בניהול הידע השאלה הראשונה הנשאלת היא "מהו ניהול ידע בשבילך?" במקרים רבים "ניהול הידע" עבור הלקוח כולל בתוכו רק מערכת תיעוד מסמכים חדשה, הדרכת עובדים או מקסום השימוש בידע הקיים במערכת. עבור תחומים אלה ורבים אחרים כבר קיימים פתרונות מספקים אשר לא מחייבים חשיבה מחודשת, ולדעת מילטון, תקן אשר יגיע מגוף מוכר כגון ISO יסייע בארגון ההגדרות.

2. ניהול ידע הוא כר פורה לטעויות נפוצות אשר ניתן להמנע מהן

ידוע כי פרוייטקים רבים בתחום ניהול הידע נכשלים בגלל אותן טעויות נפוצות ומילטון מונה 7 מהן:
- נושא ניהול הידע לא מוגדר מראש כיתרון עסקי ולכן לא מועלה לראש מעייניהם של הבכירים.
- פרוייקט בניהול ידע לא מוגדר כ"שינוי" מהותי ושוב, לא מוצג כיתרון ליישומו.
- בהרבה פרוייטים תחום ניהול הידע לא מיושם במלואו. בד"כ רק החלק הטכנולוגי הפרקטי מיושם ומשום כך ננטש במהלך העבודה השוטפת לאחר יישומו.
- פרוייטקים רבים לא מוצגים כמהותיים לארגון ולכן אין להם הרבה תומכים בעלי השפעה בארגון.
- בהמשך לסעיף הקודם, רוב צוותי הפרוייקטים מורכבים מאנשים שהם לאו דווקא  העלית של החברה, דבר אשר לא מסייע לפרוייקט להצליח.
- שוב, בהמשך לסעיף הקודם, הפרוייקט נוטה להיות מיושם בחברה על ידי העובדים הנלהבים בלבד (ולא כל העובדים) דבר אשר מהווה כשל מובנה בסיום הפרויקט.
- תחום ניהול הידע לא מטמע באופן מלא בליבת העיסוק של הארגון אלא כנושא שולי של nice to have ועם הזמן ננטש.

לדעת מילטון, תקינה בנושא תעזור להמנע מטעויות נפוצות אלה ותתרום להצלחת הפרוייקטים רבים יותר בארגונים רבים יותר ומכאן גם להתחלת וישום פרוייקטים רבים יותר משום שקיימות יותר הצלחות בתחום.

3. תקן יחייב את חברות מיקור החוץ לנהל את הידע שלהם בצורה זהה לשלך

על פי מילטון, ארגונים אשר עובדים עם חברות במיקור חוץ (outsourcing) בד"כ מנהלים את הידע שלהם באופן שונה. בעיה זו מקשה על ידע לזרום באופן נוח ושימושי בין שתי החברות ולא מאפשרת שימוש נכון בידע הנצבר. תקינה בתחום תכריח את שתי החברות לעבוד בצורה דומה ומכאן שמידע יוכל לעבור בין החברות בצורה שוטפת ויעילה.

לסיכומו של מילטון, אין לו ספק כי התחום הוא אכן בעייתי (לכל הפחות) לתקינה אך כמו בכל תקן אחר, ההגדרות הבסיסיות יהיו זהות והתחומים האפורים יהיו מוגדים דבר אשר יאפשר ל"פילוסופיה" להמשיך להתקיים לצד טכניקות קבועות ומסודרות. בנוסף לכך, תקן יאפשר לגוף חיצוני (למשל ISO עצמה או Knoco) לבחון את ניהול הידע בארגון ולשפרו ובכך לתרום להצלחת הארגון.

עד כאן תוכן המאמר.

מכאן אמשיך בעצמי ואוסיף. בתור מהנדס, עולם התקנים מוכר לי היטב. בכל יום אני מקבל החלטות על סמך תקינה בינלאומית ואני מסכים כי הנושא קריטי לעבודה נכונה. מצד שני, התחום בו אני עוסק (הנדסת מכונות) הוא תחום קל להגדרה: משקלים, מרחקים, הספקים ומידות מאפשרים לקבוע תקנים ברורים וחד משמעיים. תחום התקינה בניהול מאז ומעולם נראה לי כמו משהו ערטיאלי מאוד אשר מהווה קווים מנחים יותר מאשר "חובה על פי התקן". מכאן שתקן בנושא ניהול ידע נופל אצלי באותה הקטגוריה. אין ספק שהגדרות ברורות הן קריטיות לכל תחום ניהולי (כולל ניהול ידע) אך יש צורך להשאיר מספיק תחומים אפורים כך שארגון יוכל להתאים את הנושא לליבת עיסוקו ולסייע בכך למטרות הארגון, שבניגוד להגדרה הרווחת, הוא לא תמיד ייצור כסף.

לגבי בלוגים, היות וזהו הפוסט הראשון אותו אני רושם אי פעם, אני מרגיש צורך (ומחוייב גם ע"י המרצה) להייחס מעט לנושא. כתיבת בלוג זה הייתה לי חוויה נעימה אשר לא חוויתי מעולם בכתיבה באינטרנט. בד"כ הדעות שלי היו מוגבלות לפוסטים בפייסבוק אשר בהוויתו מגביל מאוד באורך הטקסט ובצורת הכתיבה. אני יכול להבין מדוע בלוג הוא חיוני לארגונים על מנת להיות מחובר ללקוחותיהם וללקוחותיהם מחוברים חזרה אליהם. זאת צורה נוחה להעביר מידע בצורה נגישה ומאפשר לתת ללקוחות קיימים ופוטנציאלים מעט מן הנעשה "מאחורי הקלעים" ולחבר אותם לא רק למטרות הגדולות והמפורסמות אלא גם לאנשים עצמם בארגון. בתור דוגמה, ניתן להשתסכל בבלוג של חברת אפל (Apple) אשר מראה שהחברה היא יותר מאייפון ומקינטוש. ניתן לראות כי החברה עוסקת גם באיכות סביבה בצורה מאסיבית ובאנרגיות מתחדשות. חברה או אדם אשר ירצה קשר עם הארגון יוכל לרפרף בין הפוסטים השונים ולקבל מידע נקי יותר על הנעשה בחברה ללא העריכה של עיתון כזה או אחר. 

קישור לכתבה המקורית של ניק מילטון:
קישור לבלוג הרשמי של אפל:

עד כאן לפוסט זה. מקווה שנהנית לקרוא.