לינקדאין.... רשת חברתית באוריינטציה מקצועית שהוקדמה ב2002 (עוד לפני פייסבוק) אך נכנסה חזק לתודעה בשנים האחרונות בתור רשת חברתית מקצועית ורצינית אשר המאפשרת לעשות מינגליניג ונטוורקינג ללא צורך ביציאה מהבית.
רוב האנשים משתמשים בה בעיקר ליזמות (בתור יוזמים או משקיעים) או למציאת עבודה חדשה (בתור מגייסים או בתור עובדים) וככזו יש לה מס' יתרונות וחסרונות ואמנה את שתי הנקודות העיקריות מבחינתי:
1. אם אתה שם יש לך מה לחפש שם.
פעם מישהו הסביר לי את הרעיון של אתרי הכרויות כך: זאת רשת חברתית עם אנשים שמחפשים זוגיות בלי שטויות ובלי משחקים. כלומר, כל בחורה שאי פעם תיזום איתה קשר שם מחפשת (ברמה כזו או אחרת) זוגיות. וזאת בניגוד לפאב או כל צורה אחרת של ייזום קשר זוגי בעולם האמיתי.
אם נקביל את זה ללינקדין, כל אדם שנמצא שם או מחפש עבודה או מחפש עובדים (ברמה כזו או אחרת). מאגר האנשים שם מוכוון ליצירת קשרי עבודה יותר מאשר כל מיני מפגשי נטוורקינג אחרים. מה גם שבעזרת כלי החיפוש שם ניתן בקלות לסנן מקצועות, תחומי ידע וכו' ולקבל בלחיצת כפתור ממש מרחב מדגם של אנשים שצפויים לדבר בשפה משותפת לך.
מצד שני, אם אני רואה כרטיס של עובד מהחברה שלי (בהנחה שהוא לא מגייס) אני מניח אוטומטית שהוא מחפש עבודה חדשה או מנסה ליזום משהו שבעתיד, במידה ויצליח, יגרום לו לעזוב את החברה. לא בטוח שהדבר הזה יועיל לעובד בטווח הקצר או בטווח הארוך בחברה הנוכחית.
2. המידע אינטימי ואמיתי.
בעידן של פייסבוק וטויטר, אנחנו כבר רגילים לשתף מידע אישי ברשת. כשאנחנו פותחים כרטיס בלינקדאין אנחנו רוצים שהמידע שאנחנו מפרסמים יהיה נכון כדי שיוכלו למצוא אותנו במידה ויהיה משהו מעניין.
מצד שני, המידע שאנחנו משתפים הוא מידע אישי מאוד. כלומר, אנחנו מפרסמים פרט לשם ותמונה גם חברה נוכחית, תפקיד (ומעמד) ובמידה מסויימת גם את רמת השכר שלנו (גם אם לא באופן ישיר אלא כנגזרת של שאר הנתונים). המידע הזה הוא מידע אישי ולא כל כך קל לשיתוף. ושוב, אם נכתוב את המידע האמיתי, מנהלי החברה שלנו ידעו שאנחנו שם ולא בטוח שזה משהו שאנחנו רוצים שיוודע להם.
בקורס קיבלנו סיטואציה מעניינת מאת יעקב רוזן שמעלה כמה תהיות לגבי שייכות הפרופיל שלנו בלינקדאין.
הסיטואציה היא כזו:
סיגל שעבדה במשך כשנתיים בחברת השמה בתחום ההיי-טק התקבלה לעבודה באחת מחברות
הטכנולוגיה המובילות בישראל כמגייסת בכירה. סיגל, שנחשבה לאלופת הגיוסים ברשתות
החברתיות שמחה על המעבר המתקרב וקיוותה שהוא יתקבל בהבנה גם על ידי המנהלת שלה
בחברת ההשמה.
המנהלת, שכמובן לא שמחה לעזיבת אחת המגייסות המוכשרות שלה, דרשה מסיגל שתשאיר את
שם המשתמש והסיסמה של כרטיס הלינקדאין שלה, שכלל מאות אנשי קשר, בידי מגייסת אחרת
בחברת ההשמה. סיגל, שהופתעה מהבקשה, סירבה בתוקף לוותר על כרטיס הלינקדאין האישי
שלה, מה שהביא לעזיבה צורמת את החברה.
הטיעונים שהועלו משני הצדדים הם אלו:
מצד המעסיק:
מדובר בגניבה - היות ואנשי הקשר של העובדת הם לקוחות של החברה (ולכן מוגדרים כנכס על פי הפוסטים הקודמים) איש גיוס שעובר לחברה אחרת עלול לקחת איתו לקוחות.
הקשרים בוצעו על חשבון שעות העבודה - היא קיימה את הקשרים ובנתה אותם בזמן העבודה.
הארגון שילם על העשרת הלינקדאין של סיגל- בצורת קורסים ורענונים שבוצעו על חשבון החברה ועל חשבון שעות העבודה של העובדת.
אנשי הקשר חברו אל סיגל מלכתחילה בגלל שהיא הייתה נציגה של החברה- ולא בטוח כלל שהם היו חוברים אליה בקלות אם היא הייתה עצמאית או מחברה אחרת.
מצד שני, העובדת טענה:
האנשים התחברו אליי באופן אישי - משום שהחשבון מייצג איש ספציפי ולא חברה הקשרים חוברו אל סיגל עצמה ולא אל החברה.
בעידן הרשתות החברתיות הכל אישי ולא ניתן להחליף לכרטיס את שם או גרוע מכך, לתפעל את הכרטיס תחת השם של סיגל ע"י מישהו אחר- הדבר עלול להתפס כרמיה מצד הלקוחות.
חלק מהחיבורים נעשו בשעות הפרטיות של סיגל- ולא ניתן לכמת כמה שעות הושקעו מעבר לשעות העבודה על חשבון סיגל עצמה.
יש ערבוב בין חברים אישיים ובין מועמדים - חלק מהקשרים הם ממש אישיים ולא קשורים כלל לחברה אלא לסיגל עצמה ולא ניתן להפריד בין שתי הרשימות.
האמת, יעקב רוזן מעלה פה סיטואציה לא פשוטה. הרי בסופו של דבר מהו הלינקדאין? האם הוא כלי עבודה פרופר כמו אופיס, מה שברור ששיך לחברה, או האם הוא כמו חשבון פייסבוק, שברור שהוא של העובד.
לפי דעתי אפשר להקביל את הסיטואציה לכל מגייס (או איש שיווק לצורך העניין) אחר שלא עובד דרך לינקאין.
ברגע שאיש מכירות עוזב חברה הוא מנתק את כל הקשרים שיש לו בשם החברה. הוא אמנם יכול בקלות לחברם מחדש בחברה החדשה על סמך הקשרים החצי אישיים שנרקמו אך הוא צריך לעשות זאת מחדש. במקרים רבים החברה החדשה היא חברה מתחרה של החברה הקודמת והדבר אכן יוצר בעייה.
בתי המשפט מלאים בפסקי דין אשר עוסקים בנושא גניבת לקוחות (קליינטאז' בסלנג) וברוב המקרים קשה למעסיק הקודם להוכיח שהתבצעה גניבה של ממש אך הדבר מוכר וידוע.
במקרה זה שתואר לפנינו אני מסכים שיש בעייתיות גדולה בניתוק "סיגל" העובדת לבין "סיגל" האישיות אך כמו במקרים דומים של החזרת מס' טלפון לחברה, כתובת מייל וכו' אני דווקא הולך עם החברה במקרה זה ואסביר למה:
לגבי כך שהקשרים של הלקוחות הם לסיגל ולא לחברה הדבר נכון, אך הוא נכון לכל איש מכירות או מגייס שהרי מהיא חברה אם לא האנשים שעובדים בה. בכל המקרים האחרים שאני מכיר, המגייס נאלץ לעזוב את הלקוחות לטובת החברה שהרי הם לא חיפשו מלכתחילה את השיחות עם סיגל אלא את המוצרים של החברה.
לגבי זה שהקשרים נעשו על חשבון זמן החברה אני שוב נאלץ לפסוק לטובת החברה. עסקים תמיד נעשים על חשבון זמן החברה ואם סיגל בחרה לעסוק בגיוס גם על הזמן הפרטי שלה זה חלק מאופי העיסוק שלה ומהאופי שלה. היא מראש בחרה להמשיך לעבוד בבית בכדי להציג תוצאות מרשימות ולהיות מוערכת והדבר היה נתון לבחירתה בלבד.
לגבי הערבוב בין האנשים הפרטיים לעבודה. סליחה, אבל זאת כבר ממש בעיה שלה. החשבון היה לצורכי עבודה ולא לצורכי משלוח הודעות פרטיות. מעבר לכך, בתור מעסיק הייתי כועס שהיא השתמשה בזמן החברה וברכוש החברה (המחשבים והחיבור לרשת) לצורך קיום קשרים פרטיים.
בשורה התחתונה, לדעתי הלינקדאין במקרה זה שייך באופן כמעט מלא לחברה אך משום שלא באמת ניתן להמשיכו תחת אותו חשבון (משום שהוא פתוח על שמה של סיגל) הייתי פוסק על סגירת החשבון והעברת כל חשבונות הלקוחות (מסוננים מהחברים של סיגל) אל החברה כך שהיא תוכל לחברם עם המגייסים האחרים שיש בחברה.
ובכלל דעתי על לינקדאין היא שהוא כלי לחיפוש עבודה וליזמות. לשכירים שלא מחפשים עבודה אין מה לחפש שם היות והם משלים את המגייסים שהם בחיפוש והאמת, הם גם מסתכנים בשאלות מיותרות מטעם המעסיקים שלהם. זה בדיוק כמו שמישהו ירשם לאתרי הכרויות כשהוא לא מחפש קשר. למה לו לעשות את זה?
לי אין חשבון לינקדאין ומשום שאני מאוד מרוצה מהעבודה שלי, לא הייתי מסכן אותה בפתיחת חשבון שכזה. (ואם אחד המנהלים שלי במקרה קורא את זה אז שתדע שאני אוהב אותך :-*).
לגבי סעיף נוסף בפוסט זה, נשאלנו האם היינו מאמצים אחד מהפתרונות להפצת ושמירת מידע.
האפליקציות המדוברות הן Evernote, Mendeley, OneNote,Twitter, Rss וגוגל על כל האפשרויות שלו.
האמת שכרגע אני משתמש בגוגל דרייב וגוגל תמונות בצורה נרחבת. לגבי תוכנות לשמירת רשומות אני פחות מתחבר גם בחיים הפרטיים וגם בעיסוק המקצועי שלי. רוב הארכיון שלי מבוסס על האוטלוק (שם יש לנו גם מערכת "כספת" שמכווצת מיילים ישנים) וכל נסיון עבר שהיה לי לגבי רישום פתקים לא צלח את מבחן המציאות.
הפתקים הכי רציניים שיש לי כיום הם הפתקים באייפון וגם זה רק כדי לשמור סיסמאות לחשבונות השונים שלי ברחבי הרשת...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה